הלולב ומיניו בפרד"ס

ו תשרי תשפ"ו | 28/09/2025 | 15:38

ההכנה למצוה עיקר גדול

דורשי רשומות כי 'הכנה' עולה בגימטריא 'יסוד', כי אכן ההכנה היא ה'יסוד' שעליה 'נבנה' כל החג.

ואילו הרה"ק ה'ישועות משה' מוידניץ זי"ע אמר כי 'הכנה' בגימטריא 'מח ולב', כי מהותה של הכנה הוא להתבונן במוחו וליבו ולהכשירם למען יהיו 'כלים' ראויים לקבל את כל השפעות החג הקדושות. (עי' ימי הרחמים והסליחות ויז'ניץ עמ' ק)

כי גם היצר הרע 'יודע' על גודל נחיצות ה'הכנה', ואשר על כן מנסה לבלבל את האדם שלא יתכונן כדבעי, ולא עוד אלא שמסיח דעתו מן העיקר אל הטפל, להחמיר בדקדוקים שונים שאינם עיקר והנקודה של היו"ט.

משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה עובר מדי יום ביומו בין גבולות המדינות עם רכב מפואר מלא חול, והיו שומרי הגבול תמהים ושואלים מאי האי, השיב האיש ואמר, שהוא בונה כעת ארמון מפואר ורחב ידיים בעירו, וכיון שהחול באותה מדינה זול יותר על כן הוא נוטל חול מאותו מקום לצרכי הבנייה, אולם השומרים לא קבלו את תשובתו התמוהה, שהרי החול כמעט ואינו עולה מאומה, וחשדו בו שבודאי הוא מסתיר בהם אבנים טובות ומרגליות וברצונו להשתמט מלשלם עליהם מכס כדין, לפיכך ציוו עליו לרוקן את כל החול אשר ברכבו וניפו את הכל בנפה וכברה, אך לתדהמתם לא מצאו שם מאומה, בלית ברירה נתנו לו לעבור בין הגבולות, וכך נמשך המחזה הזה במשך תקופה ארוכה, מדי יום ביומו היו השומרים מנפים ומסננים את החול אך חוזרים בידיים ריקניות, שלא מצאו שם מאומה, לאחר זמן מה הודיע העשיר לשומרים, שסיים לבנות את הארמון ומעתה אינו צריך לעבור עוד בין הגבולות. היה שם חכם אחד בין השומרים, שבהיחבא ביקש ממנו שיגלה לו את סודו, וכי שוטה הוא לטרוח להעביר חול מהתם להכא להרוויח כמה פרוטות, אמר לו העשיר, לא אגלה לך עד שתבטיח אותי שלא איענש ולא תגבה ממנו מכס על כך, ואכן, לאחר שהובטח לו על הדבר הזה לגלג עליו העשיר 'וכי לחול הייתי צריך, הרי לא חסר לי חול בחצר ביתי, אלא בכל יום נכנסתי ברכב חדש ויקר ושבתי עם רכב אחר ישן ופשוט, וכל מעשי לא היו אלא בכדי להבריח את הרכב המפואר ולמכרו בהון רב, וכדי להסיח דעתכם מן העיקר מלאתי את הרכב בחול, וכך חשבתם בכל עת עברי ימה מסתיר הילך זה בתוככי החולי, ושכחתם לגמרי לחשוב על הרכב עצמו, אף לנו ייאמר - היצר מסיח דעתנו על דא ועל הא כדי שנשכח מה'נקודה הפנימית'.

מסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, שפעם פגש את השטן בין כסה לעשור כשהוא עצב, שאלו הרה"ק - עצבות זו מה היא עושה, ויאמר השטן, שהנה הוא רואה ספינה מלאה אתרוגים המפליגה ממדינה למדינה, ועליהם הולכים בני ישראל לברך בחג הסוכות, והלא אמרו (סוכה לח.) שנענועי ארבעת המינים המה 'גירא בעינא דשטנא' [-חיצים בעינו של השטן], לא עברו ימים מועטים ושוב פגש הרה"ק מבארדיטשוב את השטן, אך הפעם היה שמח וטוב לב, וסיפר להרה"ק מבארדיטשוב שפעל פעולות שונות ונתנו לו זכות בשמים להטביע את הספינה, וממילא לא יוכלו בני ישראל ליטול את הארבעה מינים, בחול המועד סוכות פגש הרה"ק מבארדיטשוב את השטן בפעם השלישית, ובפעם הזאת היו שוב פניו נפולות, תמה הרבי ושאלו על כך, שהרי מילאו את משאלתו והטביע את הספינה, וא"כ מה לו כי ילין עכשיו, השיב השטן ואמר יאכן הצלחתי במזימתי ורוב האתרוגים לא הגיעו למחוז חפצם, אך בדרך לא דרך הצליחו כמה סוחרים להעביר אתרוגים בודדים מהכא להתם, ובני ישראל עם קודש הוזילו ממיטב כספם ושילמו סכומי כסף עצומים כדי לזכות במצוה זו, והשתוקקות ורצון אלו גדולים וחשובים יותר מכל עיקר המצוה גופא, ועל כן הנני עצב ומתחרט על שגרמתי להטביע את הספינה, כי טוב היה לי שיהיו אתרוגים מהודרים בריווח, וממילא תמעט השתוקקותם'... (ע"פ קובץ עץ חיים באבוב ח"ד עמ' רפו)

ארבעת המינים הללו רומזים לנו על האברים שבגוף, והאדם צריך לקיים בזה ולקחתם "לכם" אותיות מלך, שיקח האדם את אלו האברים וימלוך הוא על אבריו ויקדשם

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" וכו' (ויקרא כג, מ)

והנה ארבעת המינים הללו רומזים לנו על האברים שבגוף, האתרוג רומז ללב, והלולב רומז לעמוד השדרה, וההדס רומז לעיניים, והערבה לשפתיים, והאדם צריך לקיים בזה ולקחתם "לכם" אותיות מלך, שיקח האדם את אלו האברים וימלוך הוא על אבריו ויקדשם. ועוד אחרי שאדם חטא כל השנה, עכשיו אחרי יום הכיפורים על ידי ארבעת המינים הוא מתקן את פגמיו, שנאמר (ויקרא ה, א): "ונפש כי תחטא ומעלה מע"ל" לכאורה תיבת מע"ל מיותרת ודרשו מע"ל ר"ת מאור עיניים לב לשון שהנה "עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) ולזה רומזים ארבעת המינים:

האתרוג כנגד פגם הלב שחומד.

הלולב כנגד פגם היסוד.

ההדס כנגד פגם העיניים.

הערבה כנגד פגם הלשון.

גם נרמז עוד כי אתרוג גי' תור"ה ור"ת אל תבואני רגל גאוה (תהילים לו, יב) ועל ידי הענוה שיודע שהעוה"ז עראי יזכה ללולב ר"ת וטהר לבנו לעובדך באמת, ואחרי שזוכה לעבוד את הקב"ה באמת ובלב טהור, זוכה לערב"ה שהיא ר"ת ברחמיך הרבים רחם עלינו, ואז זוכים למצות הד"ס שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת ר"ת הד"ס.

וע"י כל זה נזכה בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב) שהם ר"ת תשב"י. שיבוא ויבשרנו במהרה בימינו אמן.

בארבעת המינים רמוזה המרכבה העליונה

ועוד כי בארבעת המינים רמוזה המרכבה העליונה:

ההדס הוא כנגד ג' אבות כמ"ש "ענף עץ עבות" (ויקרא כג, מ) אל תקרי עבות אלא אבות, וגם משולש כנגד אבות שלושה.

ערבה הם משה ואהרן, שהם ערבים זה לזה, כמ"ש "וראך ושמח בליבו" (שמות ד, יד).

לולב כנגד יוסף הצדיק כמ"ש "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צב, יג).

ואתרוג הדר יש בו, כנגד דוד המלך כי מלך צריך להיות הדר. (ע"פ מגלה עמוקות וישב עה"פ והנה אנחנו אופן י)

מצוה לאגוד הלולב בקשר גמור ביחד עם ההדס והערבה, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה אמור פרשה ל סימן יב) שהאתרוג יש בו טעם וריח רמז לאנשים שיש בהם תורה ומעשים טובים. והלולב יש בו טעם ואין בו ריח, רמז לאנשים שיש בהם תורה ולא מצות. וההדס יש בו ריח ולא טעם, רמז לאנשים שיש בהם מצות ולא תורה. והערבה אין בה לא טעם ולא ריח, והוא רמז לאנשים שאין בהם לא תורה ולא מצות. אמנם דבר גדול לאוגדם יחד ולקשור אותם אלינו ולהתחבר אליהם כדי לקרב אותם לאבינו שבשמים, וע"ז אמר האדמו"ר ר' דוד מלעלוב (עי' שושלת בוסטון עמ' מא) אילו כל יהודי מושיט יד לרעהו הייתה נעשית יד ארוכה ארוכה עד השמים, ומקבלים שפע הדוק וקשור של טובה וברכה.

ועוד כאשר כל ארבעת המינים קשורים כאגודה אחת דומים הם לשרביטו של מלך שהקב"ה בעצמו ממונה עליהם. (ע"פ ראש דוד לרבינו החיד"א אמור עמ' שמז)

ארבעת המינים רומזים לקב"ה שכולם אחוזים בשם הקדוש העליון

שמות כל ארבעת המינים הם רמזים אליו ית', בורא העולם. ועל זה כותב הזוה"ק (פרשת ויחי ח"א רכ:) וזת"ד: ויש צמחים שאחוזים בשם הקדוש כגון: לולב ואתרוג, הדס וערבה, שכולם אחוזים בשם הקדוש העליון, ועל כן צריכים להיזהר לקשרם על ידי אגד ולעשות בהם מעשה בכדי לעורר על ידי כוונת המצוה אחוזים בו. עכ"ל.

וכתב הרקאנטי בענין זה (עה"ת פרשת אמור עה"פ ולקחתם לכם) וזת"ד: וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידם מן הבניין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג סוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו ר' יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א, והיה מרחיק הה"א האחרונה מן הג' אותיות הראשונות ואמרתי לו: מה זה עשית, והשיב: כך נוהגים במקומנו, ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה, ואין מבין. למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו. עכ"ל.

וזה סוד אתרוג, שהוא ה"א אחרונה שבשם, אתר שבו משפיעות ג' אותיות ראשונות על ידי נענוע לו' קצוות.

כל אחד מד' מינים הוא תיקון לאבר אחד

איתא במדרש רבה (אמור פרשה ל סימן יד) וז"ל "השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב".

ונרמז בזה כי כל אחד מד' מינים הוא תיקון לאבר אחד. אם ח"ו פגם בלשונו בלשה"ר ובשקר ושבועת שוא וליצנות ודברי חול בשבת ודברים בטלים בביה"כ ובביהמ"ד וכל שכן בשעת תפלה ובשעת קריאת ס"ת, יעשה תיקון בערבה הדומה ללשון ושפתים.

ואם ח"ו פגם בעינים רמות ונתן עיניו באשה אחרת או נתן עין הרע בממון חברו או בבנו ובבתו ועבר על לא תחמוד, יכוין לעשות תיקון בהדס שדומה לעינים.

ואם ח"ו פגם בברית קודש, או בהרהורים רעים יעשה תיקון בלולב הדומה לשדרה.

ואם ח"ו פגם בלבו במחשבה רעה ובהרהורים רעים ולב חושב מחשבות און, יעשה תיקון באתרוג שדומה ללב והוא ביד שמאל ויכניע שטן ויצה"ר.

דבר נוסף יש באתרוג, אתר"ג אותיות אגר"ת ויעשה תיקון לעון אדה"ר שאכל עה"ד, ויש אומרים שהיה אתרג (בראשית רבה פרשה טו סימן ז), כמש"ה (תהילים לו, יב) אל תבואני רגל גאוה ר"ת אתר"ג. (ע"פ ספר הליקוטים תהילים לו, יב)

אתרו"ג עם האותיות גימט' תר"י ואם נוסיף לו את הלולב הדס וערבה עוד ג' יחד תרי"ג. (אבודרהם פרק כז סוכות אות יג)

הלולב ומיניו הם כנגד ארבעה סוגים שבישראל

המדרש רבה (אמור פרשה ל סימן יב) מביא כי אחד הרמזים של הלולב ומיניו, הם כנגד ארבעה סוגים שבישראל, האתרוג רומז לת"ח שיש בו תורה ומצוות טעם וריח. "הלולב" שהוא מין תמרים, רומז למי שיש לו "טעם ולא ריח", אלו בעלי תורה שאינם עוסקים כ"כ במצוות כגון צדקה וגמ"ח. "הדס" רומז לאותם שעוסקים במצוות אמנם לא עוסקים כ"כ בתורה שהם בבחינת הדס "שיש בו ריח ולא טעם". "ערבה" שאין בה "לא טעם ולא ריח" רומזת לעמי הארץ שאינם עוסקים בתורה ובמצוות, והם דומים לערבה שאין בה "לא טעם ולא ריח".

אמנם יש להתבונן, כיצד יש בישראל כאלו הדומים לערבה, הלא רבותינו דרשו (חגיגה כז.) עה"פ בשיר השירים (ד, ג): "כפלח הרמון רקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון, הרי שאפי' הריקן שבישראל מלא מצוות, וכיצד אנחנו אומרים שאין בהם לא טעם ולא ריח.

ונ"ל בס"ד לומר כי דווקא כשהם לבדם, כשאינם מחוברים עם הצדיקים, אז אנו אומרים שהם דומים לערבה, כי אז אין בהם לא טעם ולא ריח, אבל כשמתחברים עם הת"ח ולומדים תורה מפיהם ומשתתפים בשעורים הרי הם נהפכים לאיש אחר, ויש בהם גם טעם וגם ריח. ולכן רצתה התורה שנאגוד אותם ביחד, כדי שיתקרבו לת"ח ויקבלו גם טעם וגם ריח. (קול יהודה למרן ראש הישיבה הגאון כמוהר"ר יהודה צדקה זצוק"ל ארבעת המינים עמ' פג)

"דין גירא בעיניה דשטנא", דוקא אז בשעת הנענועים

בגמרא "רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר דין גירא בעיניה דשטנא" (סוכה לח.) ופרש"י (ד"ה גירא): הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול המצוות. וכבר תמהו על דברי רב אחא בר יעקב אלו, למה דווקא בשעה שקיים את מצות ארבעת המינים, שמח ואמר דין גירא בעיניה דשטנא? במה זכות המצוה הזאת גדולה מזכות שאר המצוות כולן? ובמה כחה גדול לנקר עיני השטן? (ועי' בספר "רמת שמואל" לוויטאן דף י"ג).

ופירש בזה רבי דוד שלמה סלאסטש, על פי מאמר חז"ל (מדרש רבה אמור פרשה ל סימן יב) "פרי עץ הדר - אלו ישראל, מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, כפות תמרים - אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וענף עץ עבות - אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם וכו', ומה הקב"ה עושה להן? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה ייקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלה על אלה.

ומבואר מדברי חז"ל אלו שמטרת נטילת ארבעת המינים אגודים יחד היא לעוררנו להתאגד ולהתאחד עם כל איש ואיש לקיים המצוות שבין אדם לחברו. וזוהי כוונת רב אחא בר יעקב באומרו בשעה שקיים את מצות ארבעת המינים "דין גירא בעיניה דשטנא", שהרי כבר שבו ישראל בתשובה בר"ה ויוהכ"פ מהעבירות שבינם למקום, ורק מהעבירות שבין אדם לחברו לא שמו עדיין לב לשוב עליהם, והיה מקום לשטן לקטרג עוד על ישראל, אך עכשיו שמקיימין גם את המצוה הזו ומקבלים עליהם להתאגד ולהתאחד ולקיים אף את המצוות שבין אדם לחברו, לעשות שלום ביניהם, ושלא ירעו זה לזה, מיד נסתמו פיות המסטינים והמקטרגים. ועל כן אמר "דין גירא בעיניה דשטנא", דוקא אז בשעת הנענועים.

ר"ג ור"י לא היו מנענעין להשפיע לעצמם אלא רק על מה שנוגע לכבוד הבורא ב"ה

אמר רבי עקיבא, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא (סוכה לז:), פירוש שכל העם הייתה כוונתם במצות לולב להוריד להם השפע עבור עצמם, אך הם, ר"ג ור"י לא היו מנענעין להשפיע לעצמם אלא אנא ה' הושיעה נא, רק על מה שנוגע לכבוד הבורא ב"ה. (תפארת שלמה לשמיני עצרת עה"פ שלוש פעמים בשנה)

ארבעת המינים לזכור יציאת מצרים

טעם לד' מינים, הענין הוא כי עיקר תכלית מצוה זו כדי לזכור יציאת מצרים שהוא שורש ועיקר אמונתינו בהשי"ת, ולכן נצטוינו בתורה בלקיחתם, ולהעיד על השגחתו עלינו, ולהורות שעיני ה' אל יראיו, כמ"ש הכתוב (דברים כו, ז) "וירא את ענינו" ולכן נצטווינו במין הדס הדומה לעינים, וג"כ רומז להקב"ה הנקרא הדס. הלולב דומה לשדרה, לקלס בו להשי"ת שהציל את ישראל, מהגזירה שגזרו עליהם המצרים להפרישם מנשותיהם, ולעכב הטפה הקדושה היורדת דרך חוט השדרה. הערבה דומה לשפתים, לקלס בה להשי"ת שהצילם ע"י משה רבנו ע"ה שהיה ערל שפתים, וגם לרמוז הזכות שהיתה בידם כמ"ש רז"ל (במדבר רבה נשא פרשה יג סימן כ) שאחד מג' דברים שבזכותם יצאו ישראל ממצרים הוא שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם, ולכן בא האתרוג הדומה ללב שהיה לבם ופיהם שווים זה עם זה ולא היה בהם שמץ פסול כלל. (אשל אברהם טובייאנה מצוה לח דף לט ע"א)

ד' מינים דומים לאברים של האדם

עוד יש במינים אלו ענין אחר שהם דומים לאברים היקרים שבאדם, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהוא העיקר שבאדם, לרמז שיישר כל גופו לעבודתו ב"ה. וההדס דומה לעינים, שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתים, שבהם יגמור האדם כל מעשהו בדבור, ולרמוז שישים רסן בפיו, ויכוין דבריו, ויירא מהשי"ת אף בעת השמחה.

עוד טעם ללולב, לרמוז שלא היה בהם הניאוף, כי אם "אחת היא ופרסמה הכתוב" (שמות רבה פרשה א סימן כח), והסימן הוא שהוסיפה התורה בשמות השבטים שם יה "הראובני השמעוני" וכו' ששם י"ה מעיד עליהם, ולכך נבחר הלולב שאינו מקבל שום הרכבה. (אשל אברהם שם)

ענין ד' מינים הם סימן שננצח בדין

איתא במקובלים הראשונים (עי' סדר היום אבן-מכיר כונת הלולב ואגודתו ד"ה עוד שמעתי), שארבעה מינים הללו אין שר שולט עליהם, אלא גדלים בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי, ממילא, סימנא מילתא ניתן, לאות חיים לישראל, עם קודשו, שהם ג"כ אינם תחת ממשלת השרים, וכתוב בהם (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", וממילא, רווחא לן שמעתא ע"פ מה שארז"ל דלעכו"ם לא מהני להן תשובה (עי' במדרש תנחומא צו ה), אבל זה דווקא לעכו"ם, דהשי"ת נקרא עליהם מלך, דכתיב (תהילים מז, ט) "מלך אלהים על גוים". וכתיב (ירמיהו י, ז) "מי לא יראך מלך הגויים", מה שאין כן ישראל, דכתיב בהם (דברים יד א) "בנים אתם" והשי"ת לנו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין לב.), ע"כ מהני לישראל תשובה. והנה להיות לסימן ואות חיים אשר אנחנו נקראים בנים, הנה קי"ל במלך אין רוכבים על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו (עי' סנהדרין כב.), הנה כביכול אלו הד' מינים נקראים שרביטו, כיון שאין שר שולט עליהם כנ"ל, והיאך אנחנו רשאים להשתמש בשרביטו, ע"כ צ"ל משום שאנחנו בנים, והשי"ת לנו אב, וכיון שהוא כן, סימנא דמלתא שהתקבלה תשובתנו כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול, וזהו ולקחתם לכם ביום הראשון. (בני יששכר מאמרי תשרי מאמר יא אות א-ב)

רבנו בחיי כתב טעם לד' מינים

כי האתרוג והלולב הם רמז לשכר העוה"ז והעוה"ב, וההדס והערבה הם רמז לדרכי התשובה והם הצער והכנעה, "פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ) ירמוז לשכר העוה"ז, לפי שיש מצות שאדם אוכל בזכותם פירות משנה לשנה, כשם שהאתרוג דר באילן משנה לשנה (סוכה לא:), כפות תמרים ירמוז לשכר העוה"ב, שכשם שהלולב גדול כן שכר העוה"ב גדול, וכשם שבלולב העלים זה למעלה מזה כך מדרגות של העוה"ב זו למעלה מזו, וכשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה (זוהר הקדוש ויקרא ח"ג דף טז ע"א), כך שכר העוה"ב אינו אלא לסוף ימיו של אדם, שנאמר באדם (תהילים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", הדס יש בו מרירות וריח טוב, ירמוז על הצער שהוא מדרכי התשובה, והוא שיצער אדם עצמו, ויסגף גופו בתעניות, במלקויות ובגדרים רבים, כפי מה שחטא, ויצטער כפי מה שפגם, ועם זה יעלה ריחו לשמים. ערבה רומז להכנעה ושפלות, ולכן אינה גדילה על ההרים אלא על המים בנחל, במקום נמוך ושפל, כדי שיכנע לבו וישפיל עצמו ויתכפר לו.

ולפי דרך זה, נאה ליטול הלולב עם ההדס והערבה ביד ימין, כדי לרמוז על השכר הגדול, שכר העולם הבא, בסוף הצער, והאתרוג הרומז לשכר העוה"ז נאה ליטלו בשמאל, שכן עוה"ב נמשל לימין והעוה"ז לשמאל, כמו שכתוב (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" וביאור "בשמאלה" למי שהולך בהם לצד שמאל, ומכוון בהם לשכר עוה"ז, לזה עושר וכבוד ע"כ. (רבינו בחיי אמור כג, מ)

כל המקיים מצות אתרוג עם שלשת המינין כאילו מקיים כל תרי"ג מצוות שבתורה

כתב ה'אבודרהם' (פרק כז סדר תפילות סוכות אות יג): "...ואומר במדרש, שכל המקיים מצות אתרוג עם שלשת המינין כאילו מקיים כל תרי"ג מצוות שבתורה". וכעין זה איתא בספר 'דרשות ופירושי רבנו יונה על התורה' (פר' האזינו ד"ה אז"ל): עוד במדרש, כל המקיים מצות אתרוג ואגודתו כאלו קיים כל המצות.

של"ם ר"ת ש'ופר ל'ולב מ'גילה

"ויבא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית לג, יח). יש לרמוז של"ם ר"ת שופר לולב מגילה. ר"ל שבני ישראל הנקראים יעקב, מביאים הג' מצות אלו בשלימות, עיר שכ"ם ר"ת שבת כלה מלכתא, רמז בזה כי גם בשבת הגם שאין נוטלין לולב ותוקעין בשופר וקורין מגילה בכל זאת נעשה גם כן התיקון בשלימות של ג' מצות הנ"ל, על כן מותר לבטלם בשב ואל תעשה: (אגרא דכלה וישלח ד"ה ויבוא יעקב)

בחי' הלולב רומזת לבחי' יסוד, ומשם נמשך שפע קדושה וחיים, זרע צדיקים לעולם

במס' סוכה (לא:) מעשה בבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבני בניהן וכו'. וצריך להבין את דבריהם מה רצו להשמיענו בזה. דהנה נודע בחי' הלולב רומזת לבחי' יסוד, ומשם נמשך שפע קדושה וחיים, זרע צדיקים לעולם, כמבואר בנוסח יהי רצון של אגידת לולב. וזהו שכתוב (תהלים קכב, ד) "שבטי י"ה עדות לישראל" פי' השבטי י"ה שהיו כולם צדיקים, כולם קדושים, הם עדות לישראל, דהיינו עדות לקדושת ישראל אביהם, שהוא הי' בחי' לולב, עולה עד הדעת, "וצדקתו לבני בנים... לשומרי בריתו וכו'", (שם קג, יז יח) וכן ומביא גואל לבני בניהם בחי' גואל היא בחי' יסוד. וזהו הרמז שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם קדושת הלולב הורישו לבני בניהם ליסוד עולם כנ"ל והבן (תפארת שלמה לסוכות הוצאת אוה"ח עמ' קמו)

ל'כו ל'חמו ב'לחמי ו'שתו - ראשי תבות לולב

"לכו לחמו בלחמי ושתו" (משלי ט, ה) - ראשי תבות לולב. "ביין" עם האותיות – גימטריא ראשי תבות של אתרוג הדס ערבה. "מסכתי" - בחינת סוכות. שעל ידי מצות נטילת ארבעה מינים ועל ידי סוכה - אדם זוכה לאכילה ושתיה ומלבושים, וגם לחיות הנשמה. ועל ידי סוכה זוכה למלבושים, בחינת "בשומי ענן לבושו" (איוב לח, ט). ועל ידי ערבי נחל זוכה לשתיה, ועל ידי הדס זוכה לחיות הנשמה, ועל ידי לולב ואתרוג זוכה לאכילה, כי יש בהם פרי, שהם מיני מאכל: (ספר המידות אכילה אות יג)

בשבת אין צריך לולב כי השבת עצמה מעלה את האדם אל השורש

ענין הלולב דכתיב "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צב, יג). ובמד' מה תמר יש לו תאוה כן הצדיקים יש להם תאוה להקב"ה. ובכח זו התאוה מתדבקין אל הבורא ית"ש. ובאלה הימים אחר יוהכ"פ, שנטהרו בני ישראל, מתעוררת זו התאוה בלבות בני ישראל. ואיתא (עי' תנחומא לך לך ה) "תמר עולה לזמן רב שאין הצדיק נשלם רק ביגיעה רבה הרבה זמנים". אבל בכח בעל תשובה לתקן הכל ברגעא חדא. ועליו נאמר (הושע יד, ו) "יפרח כשושנה" שפורחת בשעה מועטת. כי על בעלי תשובה כתיב (שם, ה) "אוהבם נדבה". ומסייע להם ביותר מן השמים לעורר הדביקות למעלה. וזה רמז הלולב ונענועיו. ולכן בשבת א"צ לולב כי השבת עצמה מעלה את האדם אל השורש. כמ"ש במזמור ליום השבת "צדיק כתמר יפרח" כמו הצדיק בנפש כן השבת כתמר יפרח. (שפת אמת סוכות תרנח)

אתרוג עם הכולל גימטריא תור"ה

איתא בספרים אתרוג עם הכולל גימטריא תור"ה, והנה להבין זה הרמז כי ידוע (עי' זוהר יתרו ח"ב דף צא ע"א) כל עיקר התורה הם "אנכי" "ולא יהיה לך" שהם כלל כל התורה כולה לבא לאמונת אלוהות ויחודו ית"ש "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), והנה איתא (קידושין מ.) שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והמודה בה כאילו כופר בכל התורה כולה והכופר בה כמודה בכל התורה כולה, והכל הוא לטעם הנ"ל, כי אנכי שהוא אמונת אלוהות בו תלוי כלל התורה כולה, והנה איתא בגמרא (סוטה ד:) בזוהר הקדוש (בראשית ח"א דף כז ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכעס הוא רק ענין מגאוה, ומכל שכן כל המתגאה בודאי כאילו עובד עבודה זרה, וכשהשם עוזר לאדם שמסתלק מן הגאוה וגבהות לבו אז הוא כופר בעבודה זרה וממילא הוא מודה בכל התורה כולה כנ"ל, וזהו הרמז אתר"ג שהוא ראשי תיבות אל תבואני רגל גאוה (תהילים לו, יב), והיינו שיסתלק מן הגאוה מכל וכל ולכך הוא גימטריא תורה, היינו שאז הוא מודה בכל התורה כולה שהעיקר הוא אנכי ה' אלקיך, והבן: (דגל מחנה אפרים אחרי ד"ה והואיל שאנו עסוקים)

לולב גימטריא חיים - דאין חיים אלא תורה

בעל ה"רוקח" כותב: באותיות "לולב" יש רמז לתורה. תורה שבכתב מתחילה באות ב' - "בראשית" ומסיימת באות ל' "לעיני כל ישראל" (דברים לא, ז). והנ"ך מתחיל באות – ו' "ויהיה אחרי מות משה" (יהושע א, א), ומסיים באות ל' "ויעל" (דברי הימים ב לו, כג) - הרי אותיות "לולב". ולזה לולב גימטריא חיים - דאין חיים אלא תורה. (רוקח הלכות לולב לט ע"א)

ובשו"ת מהרי"ל וויל (סי' קצא) שהובא ב"באר היטב" (סימן תרמ"ה סק"ט) כתב: לולב בגימ' ל"ו לב כלומר ל"ו צדיקים בכל דור, וכנגד ל"ו מסכתות שיש בש"ס, ולב היינו תורה דמתחלת בב' ומסיים בל'. ולולב בגימט' חיים היינו התורה שנאמר (דברים ל, כ): "כי הוא חייך וגו'". ועוד הוסיף הבאר היטב

עיקר עבודת האדם היא שיקיים המצות כשהוא בבחרותו

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' (ויקרא כג, מ) הפסוק בא ללמדנו כי העיקר עבודת האדם היא שיקיים המצות כשהוא בבחרותו, שהוא עדיין בתקפו, וז"ש (ויקרא שם) "ולקחתם לכם ביום הראשון" - שהוא זמן ראשית עיקר חייכם ימי הבחרות, ומה היא הלקיחה פרי עץ הדר. שיהדר ויבחר להיות שוכן באהלי התורה הנקראת עץ, שנא' (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", וסו"ת של פרי עץ הדר, יצ"ר, שיכניע יצרו הרע, ועי"ז יזכה להיות כפות תמרים – "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צב, יג). וכן כפות תמרים לשון מרירות שיכניע ויכפות יצרו הרע והמר, כמו שארז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה סז:) צדיקים מהפכים יצה"ר ליצה"ט, כמו שמובא כמה מעשיות בגמרא שהיה יצה"ר כפות ברשותם, כריב"ל, א"נ כפות תמרים סו"ת מ"ת. ור"ת ת"כ. ור"ל שילמוד וייגע בבהמ"ד שנא' (במדבר יט, יד) "אדם כי ימות באוהל" וכל מגמתו תהיה לאקמא שכינתא מעפרא ויבנה בהמ"ק שהיה קיים ת"כ שנים, (בית שני), "וענף עץ עבות" (ויקרא שם), שישלש ימיו שליש בתורה ושליש במשנה וכו', כמו הדס משולש. וכן שיבחר לו הדרך האמצעי, ולא לימין ושמאל כמ"ש בזוה"ק, ועוד ישלש היום כמנין א"ז (-ח' שעות) לתורה, וא"ז לפרנסה וכו', כדי שתתקיים התורה בידו, כי "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג משנה יז), וע"י שתקיים המצות כתיקונן, תזכה ל"ערבי נחל", דהיינו לרקיע ששמו ערבות, ואם עיקר חייכם היה בתורה ומצות, אז "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא שם), הם שבעים שנות חיי האדם שדומים לימים אחדים, תזכו שיהיו בשלימות לעבודת השי"ת, שלא יחסר יום בחסרון תורה ומעש"ט, באברהם אע"ה שנאמר עליו (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים", וכן ביעקב "ויקרבו ימי ישראל" (בראשית מז, כט), וכן בדוד "ויקרבו ימי דוד" (מלכים א ב, א), וכי אדם בכמה ימים הוא מת, והלא ברגעים ספורים, אלא להודיענו שכל ימיהם היו בשלימות התורה וקיום מצותיה.

ראשון לחשבון עונות, דהיינו לחשבון עון אדה"ר שבאותו היום ט"ו בתשרי אכל מהאילן שהיה אתרוג

"ולקחתם לכם ביום הראשון" (כג, מ)

כתוב במדרש תנחומא (אמור כב) ביום הראשון - ראשון לחשבון עונות, וצריך להבין הלא ראשון לחשבון העונות, זה אחר יוהכ"פ ולא ביו"ט סוכות. ויבואר בהקדם מארז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה ג ח) שביום עשירי בתשרי נברא העולם שנאמר (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, דהיינו יום המיוחד, וזהו יוהכ"פ שנמחלים העונות, ועוד ארז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה טו, ז) אילן שאכל אדה"ר היה אתרוג. ואדה"ר נברא בששי לבריאת העולם. נמצא שיום שנברא אדה"ר ואכל באותו היום מעץ הדעת שהוא אתרוג היה יום ראשון של סוכות, מכיון שהעולם נברא בעשירי בתשרי, וזהו שאומר המדרש ראשון לחשבון עונות, דהיינו לחשבון עון אדה"ר שבאותו היום ט"ו בתשרי אכל מהאילן שהיה אתרוג (ישמח משה דוויק סוכות עמ' דש).

ו'ל'קחתם ל'כם ב'יום", ראשי תיבות לולב

כידוע, נוטלים ארבעה מינים, וכוללים אותם יחד בברכת "על נטילת לולב". ומדוע מזכירים בברכה את הלולב לבדו? בגמרא מסכת סוכה (לז:) מבואר משום שהוא הגבוה והניכר מכולם. ועוד, שאמרו חז"ל (סוכה מה:) שכמו שהתמר יש לו רק לב אחד (גזע אחד, בלי פיצול ענפים), כך ישראל יש להם לב אחד לאביהם שבשמים.

וכתב הרב "אורחות חיים" זצ"ל, שהתורה הקדושה רמזה שהברכה תהיה על נטילת לולב לבדו. כי "ולקחתם לכם ביום", ראשי תיבות לולב.

סוכות זמן לאחדות ישראל שד' המינים רומזים לד' סוגים בבני אדם מהסוג הכי מעולה עד לסוג הכי נמוך

בחג הסוכות זמן שמחתנו קל לקרב את ישראל כי שמחים הם ולבבותיהם פתוחים, ואז מודגשת אחדותם של ישראל במצות ד' המינים, כמבואר במדרש (ויק"ר אמור פרשה ל' י"ב) שד' המינים רומזים לד' סוגים בבני אדם מהסוג הכי מעולה עד לסוג הכי נמוך, ותוכן מצוה זאת הוא שמאחדים את כל הד' מינים ועושים מהם מצוה אחת.

כמו כן במצות סוכה, הרי גם העשיר בישראל, שבמשך כל השנה גר בארמון מפואר עוזב את ביתו למשך ימי חג הסוכות ונכנס לדור בסוכה שעשויה מחומרים פשוטים, ממש כמו העני בישראל, נמצא שבמצוה זו, מתבטאת האחדות של כל ישראל, מהעשיר ועד לעני כולל עשיר ועני בדעת, בעבודה הרוחנית.

וזה סוד מאמר הגמרא (סוכה כז:) "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" סוכה אחת שמקיפה וכוללת את כל בני ישראל יחד. ומהזמן הזה שהוא מסוגל לאחדות צריכים לשאוב כח לכל השנה כולה, שבמשך כל השנה תהיה הנהגתם של ישראל באופן של אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ואחדות זו מודגשת עוד יותר בסיום וחותם חג הסוכות "בהושענא רבה", שאז לוקחים "הושענא" [-ערבה] דוקא, לא אתרוג ואפילו לא לולב או הדס, כי אם ערבה דוקא שאין בה לא טעם ולא ריח ועושים ממנה הושענא רבה.

"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל" (ויקרא כג, מב) אזרח מלשון זריחה, שכל מי שהוא מזרע ומשורש ישראל זהו הזמן להזריח את האמונה.

מפני מה הקדים הכתוב את מצות נטילת ארבעת מינים למצות ישיבה בסוכה

ברם, יום הכיפורים הוא עת מלחמה של כלל ישראל עם שרי מעלה (עיין העמק דבר ויקרא טז, כט). ואמרו חז"ל (עי' מדרש שוחר טוב מזמור יז ה), כי המנצחים השבים מן המלחמה היה מנהגם לצאת ולנענע בלולבים, וכמו שמצינו בהולכת הארון בימי דוד: "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'... ובמנענעים" (ש"ב ו, ה) וכשם שכך היה מנהגם של המנצחים השבים מן המלחמה, ציותה תורה על נטילת ארבעה מינים, מיד לאחר יום הכיפורים, להורותנו כי גם אנו כמנצחים השבים מן המלחמה.

והנה, דרך שבי המלחמה בשמחה להשתמש בדרכם באהלים, כשם שעשו בעת שיצאו אל המלחמה. ולפיכך נצטווינו לישב בסוכה, לאחר יום הכיפורים, להורות על נצחוננו במלחמה עם שרי מעלה. ונאמר "כי בסוכות הושבתי" - כשם שבצאת ישראל ממצרים הלכו הם כבני חיל, חמושים ומזויינים למלחמה, כך נצטווינו לישב בסוכה לאחר יום הכיפורים, אלא שכאן מעשה זה מורה על נצחוננו. (הנצי"ב מוולואזי'ין העמק דבר שם)